הכותל שקם מהזבל

סביב אירועי התשעה באב, בית המקדש והכותל המערבי צמחו סיפורים רבים, וקשה להבחין בין האגדה לאמת ההיסטורית; האם בימי השולטן סולימאן היה הכותל מכוסה בזבל? האם גירוש ספרד חל בתשעה באב? האם רוח הקודש מרחפת על פני הכותל ומייללת על חורבן המקדש? האם הכותל שרד מפני שנבנה על-ידי עניים?

מספרים שבמשך שנים רבות היה הכותל המערבי מכוסה באשפה. עד שבא השולטן התורכי סולימאן, בונה חומת ירושלים, וציווה לגלותו. רבי אליעזר נחמן פואה מספר:


"חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: נגזר על אבותינו (דור המדבר בצאתם ממצרים) שלא יכנסו לארץ; חרב הבית בראשונה ובשנייה, נלכדה ביתר (בימי בר-כוכבא) ; ונחרשה העיר (ירושלים)" (תענית כ"ו ע"א וע"ב); גם גירוש ספרד חל על פי המסורת בתשעה באב. דון יצחק אברבנאל שר האוצר היהודי אצל פרדיננד מלך ספרד, שהוציא את פקודת הגירוש נגד היהודים בשנת רנ"ב (1492), כותב בפירושו לספר ירמיהו: "הנה כשגזר מלך ספרד גירוש על כל היהודים אשר במלכותו ... שיצאו במשך שלושה חדשים, נשלם והיה יום היציאה תשעה באב, והוא המלך לא ידע מזה הזמן דבר, אלא מן השמים הדריכוהו להגבלת זמן זה".

על קביעה זו חולק ההיסטוריון היהודי יצחק בער (1888-1980) שכיהן כמרצה להיסטוריה של תולדות ישראל בימי הביניים באוניברסיטה העברית בירושלים, והוא קובע:
(תולדות יהודים בספרד הנוצרית).

בתשעה באב מכבים בבתי-הכנסת את האורות לתפילת ערבית, מסירים את הפרוכת מארון הקודש ולאור הנרות יושבים כאבלים על דרגשים או ספסלים הפוכים אחרי תפילת מעריב ואומרים איכה וקינות בניגון נוגה על חורבן המקדש הראשון והשני שנחרבו בתשעה באב. משקמה המדינה ובפרט לאחר שחרור ירושלים העתיקה והכותל בשנת תשכ"ז, נתעוררה השאלה אם יש עדיין מקום לקונן על ירושלים, ואף היו שהציעו להכניס שינויים מפליגים בתפילות השייכות לתשעה באב.

ליל תשעה באב לפני קום המדינה כפי שמתאר אפרים די זהב בספרו "ספרי ירושלים":

הקדמונים אמרו על בית המקדש: "אף על פי שחרב, הרי הוא בקדושתו. האלוקים לא זז ממנו (השכינה), לעולם לא זזה השכינה מן הכותל המערבי".

האגדה מספרת שעל פני הכותל המערבי מרחפת רוח הקודש ומייללת על חורבן המקדש. האגדה מספרת שבחשכת הלילה מופיעה על פני הכותל ומתפללת יונה צחורה, סמל של כנסת ישראל. היא פורשת כנפיה והומה בקול עצוב ונוגה כמשתתפת בבכי המקוננים על חורבן המקדש הראשון והשני, אבני הכותל מתכסות טיפות טללים. האגדה מוסיפה ואומרת: אלו הן דמעות האבנים, הבוכות יחד עם עם ישראל על חורבן המקדש, הארץ והעם ...

עוד מסופר שבליל תשעה באב יוצא ממקום המקדש קול אנחה נוראה, המתפשט על פני ירושלים ורק צדיקים גמורים מרגישים בו ...

הערבים קוראים לכותל המערבי בשם אל-בורק (הברק). זה כינויה של אותה סוסה אגדתית שעל גבה בא ביעף מוחמד נביאם של המוסלמים מארצו ערב אל ירושלים.

אגדה עממית מספרת: בימי קדם חולקה עבודת בניין המקדש בין שדרות העם השונות. הכותל המערבי נפל בגורל השכבות העניות של העם. הללו הקימוהו בעמל רב, כי לא היה להם האפשרות לשכור פועלים. כאשר התחיל חורבן המקדש בידי הרומאים, ירדו מלאכי שמים, פרשו את כנפיהם על פני הכותל המערבי ואמרו: אין עמל עניים חרב לעולם וזאת הסיבה שנשאר לפליטה ...