מרים ידו על חייל ישוקץ וינודה!

ביטאון חדש לענייני רבנות ויהדות, הלכה והשקפה, בשם "קשוט", שהמוטו שלו "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (בבא מציעא, ק"ז), הופיע באחרונה בירושלים בעריכתו של הרב יהודה הרצל הנקין, יליד ארצות הברית, אישיות רבנית ידועה ומקובלת על חוגי היהדות הדתית והחרדית כאחת.

החוברת הראשונה, כשמה כן היא – עוסקת כמעט כולה בדאגה למה שמתרחש במדינה, בחוגי רבנים וביהדות הדתית והחרדית. העורך מנסה לעמוד בשער ולהוכיח על הליקויים. הוא מדגיש, כי חסרה בארץ במה לדיון בענייני הרבנות והיהדות וכן מתריע על פיזור מופרז של התואר "גאון" לכל בר-בי-רב. לדעתו, שככל שמפריזים בתארים מושפל והולך כבוד הרבנות וגם נוצרים מכשולים של החזקת מי שאינו בר הכי, ואינו ראוי לכך, כבר-סמכא. בין הרשימות, שעוסקות בעניינים אקטואליים מאוד, "הריגת מחבל כפות" ו "הרמת יד על חיילים".

ראינו מעשה ונזכרנו הלכה. בנושא "הרמת יד על חיילים" כותב העורך בזו הלשון: מי שעוסק בתחזיות, יש לו לזכור שתי קביעות, סותרות לכאורה, של חז"ל (חכמינו זיכרונם לברכה) – "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" (בבא בתרא, י"ב, א') ו "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים וקטנים" (שם, ב.) לכאורה, יש כאן סתירה גלויה. אך ניתן לתרץ את הסתירה באופן זה: חז"ל קבעו "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב א') – לא הרואה את אשר עתיד להיוולד, כי לכך דרושה נבואה ממש, והיום רק שוטים וקטנים יסתכנו בכך, אלא הרואה את אשר כבר נולד, שכבר נמצא בשטח אף שאינו בולט, כמו תינוק אשר "זה הקטן גדול יהיה". החכם יודע להעריך את חשיבות הנולד ולחזות את תוצאותיו.

דומה, שגם אלה שצידדו בשעתם בהשתקת התופעה – אשר אז הייתה שולית, יחסית – של הריגת ערבים בידי יהודים, יודה היום שההשתקה הייתה טעות. רק התראה פומבית וחינוך מונע היה בכוחם, אולי, למנוע את רצח המוסלמים בחברון (בידי ברוך גולדשטיין – נ.ז.), שהסב נזק עצום ליישוב ארץ ישראל וליהדות הדתית בארץ ובחו"ל.

עתה יש להתריע נגד סכנתה של תופעה אחרת, העלולה להסב נזק גדול שבעתיים מזה שנוצר במערת המכפלה. הכוונה היא להרמת יד יהודית על חיילי צה"ל. אמנם דבר זה עדיין לא אירע בשטח (החוברת יצאה לאור בחודש תמוז תשנ"ד – נ.ז.), אבל הזרעים כבר נזרעו, הן בדיבורים והן באידיאולוגיה. כאמור למעלה, אחד הנואמים בכנס הרבנים שהתקיים בקריית ארבע רמז ברמז עבה, שיש לשקול מחדש את האיסור של הרמת יד על חיילים, אם יבואו לפנות יישוב. דבריו עוררו מחאה, אבל אין להניח שהוא יחיד בדעתו.

במודעות האבל, שהודבקו בשעתן בחוצות, נטען שהק' (קדושה) רחל מנינג הי"ד (השם יקום ידה) נרצחה בכלא נווה תרצה על ידי ממשלת עוולה ... ככל שידוע, הגב' מנינג מתה מהתקף לב ולא נרצחה, אבל הלהיטות של חוגיה להכתירה בתואר קדושה משקפת גם סכנה. אם נצרף אליה את השוואת "ממשלת עוולה" יהודית למלכות גויים עויינת, כלשון "בני עוולה", שהוא כינוי מקובל למרצחים ערבים, יש לחזות שיהודי שייהרג עקב פתיחתו באש על חיילי צה"ל (שלוחי ממשלת עוולה) הבאים לפנותו, יוכתר כקדוש וכ "הרוג מלכות".

סביב נקודה זו דרושה התרכזות. נחוץ להבהיר כבר עתה, ובראש חוצות, כלפי פנים וכלפי חוץ. שמי שירים ידו על חיילים, יהיו מניעיו אשר יהיו, יהיה משוקץ ולא מקודש, "טמא! טמא!" ייקרא ומקומו מחוץ למחנה. ואין הדבר גורע כהוא זה מהתנגדותנו לפינוי ישובים. עד כאן דברי העורך הרב יהודה הרצל הנקין.

בעד הנהגת "ערי מקלט"

רעיון "מקורי ועתיק יומין" להוסיף את שיטת עיר המקלט כדרך ענישה, מציע הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, בנו של שר הדתות לשעבר זרח ורהפטיג.

בעלון "שבת בשבתו", שיוצא לאור באלון שבות מטעם מרכז לחינוך דתי בישראל, בשיתוף עם הסתדרות הפועל המזרחי, מציע הד"ר ורהפטיג את הרעיון לשוב ולהנהיג ערי מקלט בישראל, כמו בימי קדם, שאליהן ברח רוצח שהרג בשוגג. אחת משש ערי המקלט של אז הייתה חברון.

לדעתו של ורהפטיג, הכליאה בבתי סוהר אינה תואמת את רוח התורה משתי סיבות עיקריות:
א. המאסר הוא עונש מנוון, כי החוטא יושב בטל ומפורנס על ידי המדינה.
ב. החוטא מנותק ממשפחתו, ובייחוד מאשתו – "מכה שאינה כתובה בתורה" (ראה בראשית ב' וברמב"ן שם)

גם הקרימינולוגים המודרניים אינם שבעים נחת משיטת בית הסוהר, באשר הוא הופך בדרך כלל לבית ספר לפשיעה. לכן מציע ורהפטיג: עיר, שכונה או קיבוץ, שייוחדו לכך, יקלטו עבריין שיימצא מתאים לכך. כי בגלות יש משום עונש ששקול כמעט כנגד צער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימים עם זרים (חינוך ת"ט). הגולה יוכל לעבור לשם עם משפחתו (בהסכמתה) ויעבוד למחייתו מובן שלא יצא משם ללא רשות, אלא אם כן קיבל חנינה. על הקושי שבדבר, צא ולמד משמעי בן גרא (מלכים א', ב'). אם יצא ללא רשות – יושלך לבית הסוהר.

הד"ר ורהפטיג טוען: עונש כזה ראוי בעיקר לעוברי עבירות הצווארון הלבן. יש ברעיון זה תרומה לעולם החופשי המתלבט בנושא בתי הכלא, אשר מתפוצצים מרוב אוכלוסין ובלתי יעילים מבחינת החזרת האדם למוטב, ופתרון לאי פגיעה במרקם המשפחתי של הנענש. לדבריו, נוכל לתרום לעולם רעיון סוציאלי נכבד, הלקוח מחוקי תורתנו, ויקויים בנו גם בזה "כי מציון תצא תורה".

ריב רבנים מרבה נאצה

ומעניין לעניין – באותו עניין שהתחלנו בו, ה "קשוט", נסיים את הרשימה. הגליון הראשון של הביטאון נשלח לכל רבני הערים, רבני השכונות, רבני היישובים והדיינים בארץ, והם נתבקשו לשלוח הערותיהם לעורך.

בגליון השני, שהופיע לקראת ה "ימים הנוראים", כשהנושא הראשון בו הוא: "שנאת חינם בין רבנים" התפרסמו מכתבים שנתקבלו מרבנים ואישים, וביניהם הרב אברהם רובין, מנהל מחלקת הכשרות ברחובות. הרב רובין כותב, בין היתר, כי בגין אי-הזדהותו עם רוח "קשוט" הוא מחזיר את החוברת, ומוסיף את המלה: טמא, עליה הוא חוזר לא מפחות מ-15 פעמים.

כנימוק להחזרת החוברת וקריאת טמא עליה, מציין הרב רובין: "אין אנו נמנים על הרבנים הדתיים לאומיים ולא על רפורמים לאומיים, אין לנו רק מורשת ישראל הצרופה מדור דור. אנו יהודים לא לאומיים. זכותנו על ארץ ישראל היא מכוח התורה ולא מכוח המדינה ולא מכוח הציונות הדתית (?) (סימן השאלה במקור – נ.ז.). אבקש לא לשלוח חוברות אלו לרבנים הנמנים לרבנים חרדים, שזה בינתיים הם ב"ה קרוב ל-80 אחוז מרבני ישראל, ומהם – 70 אחוז נטו לא פחדנים ולא חוששים – הרבנים הציונים דתיים הם מיעוט קטן שעדיין לא הגיע לאמת".

התגובה החריפה על מכתבו של הר רובין הייתה ספונטאנית. רב ידוע, הרוצה בעילום שם משום "שלא כדאי ולא לפי כבודי ולענות על כל שטות" אמר: 80 האחוזים הלא חרדים שאוכלים מן ההכשר של הרב רובין, צריכים להחזיר את העופות והגבינות ויתר המצרכים שעליהם מפקח הרב אברהם רובין, כי הם לא רק טמא, אלא גם טרף, טרף ועוד 14 פעמים טרף ... וד"ל.