האופניים של גדליה או אודיסיאה על אופניים

האופניים של גדליה. לפני כשנתיים נעלמו האופנים של גדליה שליוו אותו ששים שנה וארבע שנים, לאחר חיפושים נואשים שלא העלו דבר, קיבל גדליה זוג אופניים חדש, לראשונה בחייו. לפני כשבועיים הופתע כאשר האופניים התגלו באופן מסתורי.

אם נתקלתם בגדליה בשבועיים האחרונים ודאי שמתם לב שפניו אינן כתמול שלשום, ועצבות נסוכה עליהן. יש לו סיבה טובה לכך, האופניים שליוו אותו במשך ששים וארבע שנים משנת 1928 ועד לפני כשבועיים נעלמו וגדליה לא הספיק להיפרד מהם.

כאשר חגג את הבר מצוה שלו, קיבל מסבתו אופנים של "גדולים". גדליה יליד ליוורנו, איטליה, נולד בשנת 1915, ציפה למתנה זו שכן סבתו נהגה לתת לכל נכד בהגיעו לגיל בר מצווה, אופניים. עד אז היה עליו להסתפק באופניים פשוטים. האופניים החדשים היו מתוצרת איטלקית, אטאלה, כמעט חדשים. זה היה הזוג המשומש השישי שקנתה, אך כיוון שנקנו מרופא היו במצב מצויין.

בהיותו סטודנט ליוו אותו האופניים עד מילנו ועד פיזה, זה מרחק גדול. אף בחופשותיו בטיפוס על הרים היה נוהג לרכוב על אופניו מרחק של 120 ק"מ בגובה של 1,400 מטר, כאשר כל משפחתו נסעה באוטובוס. בשנת 1939 אחרי שכבר שלטו באיטליה חוקי הגזע, קיבל גדליה סרטיפיקאט לארץ ישראל. הוא היה נאלץ לוותר על קבלת התואר הנכסף - מהנדס מכונות, ועלה, הוא והאופניים לארץ ישראל.

כשהגיע זמן ההפלגה, החביא גדליה את האופניים בבטן האניה, אך מישהו גילה אותם וחמד את הפנס. גדליה התבקש על ידי אנשי הסוכנות היהודית לרשום לאן מועדות פניו, היעד היה ברור והוא לא היסס לרגע "רודגס" ^{[ * ]} ואופניו איתו.

בדורכם היו מכנים את גדליה בשם "הקפיטליסט" כיוון שהיה היחיד שהחזיק אופניים פרטיים. אגב הוא טוען שלא היה הקפיטליסט היחידי, היה עוד מישהו שהחזיק בפרימוס פרטי וסירב להעבירו למטבח המשותף. כאשר שאלו לגדליה האם אחרים יכלו לעשות סיבוב, הוא הסתכל ואמר באיטלקית יש פתגם האומר: עט נובע, אופניים ואשה - לא משאילים לאף אחד ... כנראה גם הייקים ^{[ ** ]} כיבדו את הפיתגם האיטלקי ולא ביקשו ממנו אף פעם את אופניו ...

האופניים הכירו את הדרך מרודגס לתל-אביב כמעט בעל פה. בחיזוריו אחרי עדה לא נזקק לשירותיו של סדרן רכב, אלא פשוט עלה על אופניו ורכב לאהובתו. גם להשתלמויות מקצועיות רכב על האופניים, והפעם בעל כרחו. וילי וגדליה נשלחו לקורס "ריתוך חשמלי", לא הועילו ההשתדלויות, שלמה נחליאל החליט שרק וילי זכאי לנסיעה באוטובוס, ואילו גדליה יאלץ להסתפק באופניו. רק בימות הגשמים והחורף כשהיה גשום במיוחד הותר לו לנסוע באוטובוס על חשבון הקיבוץ, וגם אז לא תמיד החזירו לו את התמורה.

הדור השלישי חושב היום שהזכרונות מרודגס הם "באבע מעשיות" הוא אומר, והכל אמת לאמיתה, כשנכלאתי עם הצרפותה של איטליה למלחמת העולם כנתין ארץ אויב, וחזרתי לקבוצה רצו לשלול ממני את החופשה השנתית, כי נחתי כבר די ואפילו התרחצתי בים של עכו עם משמר בית הסוהר. זה חופש? אני רוצה לבקר קרובים. הוויכוחים עם סדרן העבודה לא הועילו, עד שדוד בית אריה שהיה מרכז המשק התערב בעניין.

כשמלאו לאופניים חמישים שנה, גדליה צילם אותם ושלח את התמונה למפעל באיטליה, הוא סיפר על גלגולי האופניים עד שהגיעו לקיבוץ. הוא הוסיף וכתב שהיה מעוניין להמשיך את המסורת המשפחתית ולקנות אופניים כאלה לנכד שלו, בתקווה שיבינו את הרמז, וכמחווה על נאמנותו ישלחו לו אופניים במתנה. הם ענו למכתב והציעו לגדליה הנחה גדולה, בתנאי שיקנה את האופניים בחנות המפעל באיטליה ...

כאשר ביקשתי מגדליה לתאר את האופניים חייך ואמר לי: לתאר את האופניים זה כמו קאדילק, שלד חזק מאוד, פנסים קדמיים, ואחוריים, מעצור ידני, אורות בלמים, רמה גבוהה וצבע שחור, מבריק. מלפנים, על הכידון היה סבל מיוחד שנפתח.

כשגדליה יצא לחופשה הוא נהג לנעול את האופניים. אך הפעם משום מה החליט להשאיר אותם פתוחים בחניון, מתחת לחדר האוכל. כשחזר מהחופשה ירד לחניון, לקחת את האופניים חשב, אך לא תיאר לעצמו שמישהו יקח ולא יחזיר. במשך שבועיים חיפש את האופניים בכל מתקן ביתי, בשדות התירס, בלולים, בגבעת וושינגטון, בצומת ובכבישים ובכביש החוף, אך אין זכר לאופניים. לתקופה זו נתן לו החבר איציק הממונה על האופניים בקיבוץ, אופניים ישנים בלי "רמה". ומי שראה את גדליה מנסה לרכוב עליהם היה מחניק צחקוק. גדליה מרים רגל גבוהה כאילו יש לאופניים "רמה" כשלא הייתה להם, ובכל פעם שהיה צריך לעצור, לחץ חזק על ידיות הכידון בלי שהיה עליהם בלם יד.

גדליה טרח להודיע על הגניבה במשטרת אשדוד ותאר את האופניים כאילו נקנו זה עתה. הוא לא הסגיר את המספר החרוט על השלד מחשש שיוודע גילם האמיתי של האופניים ולא יטרחו לחפשם. עברו שבועיים, גדליה התייאש וביקש מאיציק אופניים חדשים שיהיו עם שלד חזק, רמה גבוהה, בלם ידני ופנסים קדמיים ואחוריים, ואם יהיו בצבע שחור - מה טוב ...

כל התנאים מומשו מלבד הצבע, כעת לגדליה אופניים כסופים, וגדליה נועל אותם אפילו כאשר הוא נכנס לחדר האוכל. איך אומרים אז "מבריט איך אף אוך הייסען בלאזט מען אויף קאלטן ... " ^{[ *** ]}
הוא מציין שלפחות דבר אחד טוב יצא מהעניין, כמו שאומרים "מעז יצא מתוק" ... זו הפעם הראשונה שקיבל אופניים חדשים. כשנכדיו מתקנאים בו על כך, הוא מדגיש שהיה מוכן לוותר עליהם ובלבד שימצאו את הזוג הישן ...

וכאן היתה לגדליה הפתעה מרעישה. לפני כחודשיים הסתובב אריאל בנו של גדליה ליד חצור ונתקל בזוג אופניים שהיה מושלך במזבלה שנראה לו מוכר. האופניים היו צבועים בצהוב, והפדל נשבר. הסבל המיוחד הקפיצי, הוכיח מעל לכל ספק שאלו הם האופניים של אבא שלו.

"עכשיו" אומר גדליה: "כמו בכל משפחה טובה יש לי שני כלי רכב, אחד בשימוש ואחד ברזרבה". האופניים שופצו ונצבעו שוב בשחור, וגדליה דאג אם יוכל להחזיק שני זוגות אופניים שזה [לא] לפי תקנון הקבוץ ... איציק הרגיע אותו: כשאני נותן אופניים חדשים, אני לוקח את הישנים אבל בגלל הסנטימנטים אני משאיר לך אותם. "מה זה משנה בעצם" אומר גדליה, "אני בן 79 ממילא יוכל לקבל עוד מעט את שניהם" ...