ותיקי התנועה הרביזיוניסטית זועמים על בנימין נתניהו

לטענתם, יו"ר הליכוד ויתר על "שמאל הירדן" כאשר ביקר אצל המלך חוסיין ברבת עמון

ותיקי התנועה הרביזיוניסטית בירושלים ובארץ כולה מוחים על ביקורו של ביבי נתניהו יו"ר הליכוד אצל המלך חוסיין ברבת עמון, ורואים בביקור זה סתימת גולל על אחד מעקרונות התנועה הרביזיוניסטית החשובים ביותר: ויתור "על שמאל הירדן". (על פי שירו של ז'בוטינסקי: "שתי ידי לך הקדשתי מולדת, שתי ידי למגל ומגן, אך תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן, שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן").

הרביזיוניסטים הוותיקים טוענים כי נתניהו עשה מעשה שלא יעשה: לא די שהצביע בכנסת עבור הסכם השלום עם ירדן, שיש בו ויתור על "שתי גדות לירדן", אלא הוסיף חטא על פשע והלך למלך חוסיין ברבת עמון ונתן גושפנקא רשמית של הליכוד בשמו של אריק שרון ויתר הקיצונים. ועוד הם טוענים, כי ההצבעה בכנסת בעד ההסכם עם ירדן והביקור בירדן הם בבחינת "תרתי לא עבדי", מושג תלמודי שלא עושים שני דברים לא טובים, כלומר גם להצביע בעד הוויתור וגם לחשק את ההצבעה בכנסת על-ידי ביקור ברמת עמון.

הצדעה למחנך

בנר שמיני של חנוכה נערך ערב חגיגי במועדון הגמלאים בשכונת קריית משה, למחנך הדגול אברהם חן (אוחנה) לרגל הופעת ספרו "אבני חן", הופעת הספר הייתה עילה לערב הצדעה לאדם שפעל עמוקות בשדה החינוך בירושלים.

עוד בהיותו תלמיד בסמינר למורים של "המזרחי", בשנת 1927, ארגן את חבריו ללימודים בתנועה שהקים בשם "חלוצי יהודה", ששמה לה למטרה לקדם נוער שוליים מבני עדות המזרח בירושלים. מקום עבודתו הראשון היה תלמוד תורה "בית אהרן" בשכונת מזכרת משה, שטיפל וחינך ילדים עזובים חסרי בית ששוטטו ברחובות ירושלים, ללא מסגרת חינוכית ולימודית. הטיפול המסור של אברהם חן גרם לכך שבוגרי מחזור שנת ת"ש (1940), בהם אליעזר שמואלי מנהל משרד החינוך והתרבות לשעבר ומשה חי עבאדי הווארד מליונר המתגורר בלונדון, ערכו למחנכם אברהם חן נשף הצדעה במלון "הולילנד" בירושלים השנה.

עם קום המדינה, הקים אברהם חן בבית שמש את בתי הספר "שמשון" ו "אליקים,. במקביל ניהל את בית הספר "ישורון" בשכונת קריית היובל. עד היום עומד אברהם חן בקשר הדוק עם תלמידיו. במשך השנים קיבל מתלמידיו מכתבים. אחד מהם כתב לו, לאחר כיבוש העיר העתיקה ב-67, כי "המניע שלי להילחם באומץ לשחרור העיר העתיקה היו שיעוריך בתנ"ך ובהיסטוריה". תלמיד אחר כתב לו מאוסטרליה הרחוקה: "אני יושב כאן בלי רצון ומתגעגע ארצה בזכותך".

נצחון הגמלאים

גמלאים היושבים על אדמת מינהל מקרקעי ישראל בשיכון ההסתדרות בקריית משה שולחים הכרת טובה לעיתון "דבר" על שנתן שכם למאבק שניהלו למען הורדת הנטל הכספי מהקשיש. זאת בעקבות החלטת מינהל מקרקעי ישראל לתת הנחה של יותר מ-50 אחוז בדמי החכירה, אם החוכרים יהוונו את החכירה למשך 50 שנה. החלטה זו עוררה שביעות רצון וסיפוק רב בקרב מאות גמלאי השיכון בקריית משה.

עיתון "דבר" היה הראשון שנרתם למאבק הגמלאים, בראשות יהודה ניר, אשר מחו נגד ההחלטה להעלות את דמי החכירה ב-800 אחוז. בעקבות לחצם של הגמלאים, אשר גייסו למשימה גם חברי כנסת מכל המפלגות, החליט שר השיכון בנימין בן-אליעזר להוריד את הנטל הכספי מהקשישים בקריית משה.

טענותיהם של גמלאי קרית משה התבססו על חוק האזרח הבכיר, שנתקבל בכנסת הקודמת ע"י נאוה ארד ומומש ע"י ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר. הגמלאים טענו כי אדמת הלאום שרוותה דם ויזע של בניה ובוניה, ראויה להינתן לגמלאיה בתשלום סמלי.

עוגת המריבה

עוגת שבת העמיקה את התהום בין היהדות החרדית האשכנזית לאחיהם הספרדים. מהי העוגה של שבת שבגללה החריף המתח בין החרדים האשכנזים לבין הספרדים?

פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף, נשיא מועצת חכמי ש"ס, שהתיר לחתוך בשבת עוגה שמגישים בפני אורחים באירוע משפחתי (כגון: בר-מצווה, עליה לתורה, ולאחרונה גם לכבוד מתגרשים) ועל העוגה אותיות שנכתבו לכבוד האירוע. הרב יוסף קבע כי לחתוך עוגה שעליה אותיות אין בה משום איסור "מוחק" (את האותיות) שהנו אחד מל"ט (39) אבות מלאכה שאם עוברים עליהם בשבת חייבים עונש סקילה.

רוגזם של האשכנזים התעורר מאחר ועל המדוכה ההלכתית הזו ישבו כבר לפני 800 שנה, ור' מרדכי בן הלל הכהן-אשכנזי (1298-1249), שהיה מגדולי הפוסקים האשכנזים בדורו, פסק אף הוא שאסור לעשות זאת. בסוגיה זו דשו רבנים בכל הדורות וכמעט כולם פסקו שאסור לחתוך עוגה עם אותיות בשבת משום איסור מוחק מדרבנן.

החרדים האשכנזים שואלים איך לא רעדה ידו של הרב יוסף כאשר כתב את פסק הלכה שקדושי עליון פסקו לחומרה ולאיסור.

"כהנא-חי" לעבר הירדן

אנשי "כהנא חי", שהעלו הרעיון להתנחל בעבר הירדן בסמוך לקברו של אהרן הכהן ולצורך זה הקימו את "גרעין גלעד", שואלים אם בביקור בעבר הירדן לשם טיול מקיימים את מצוות ישוב הארץ? או בהליכה לשם טיול יש מעין הכרה בחוסיין כבעל המקום? השאלה, בלשון פשוטה, היא האם בטיול מוותרים על "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן" של התנועה הרביזיוניסטית.

ב "דרכה של תורה", ביטאון "כהנא חי", כותב כי אם הולכים לביקורים בעבר הירדן מתוך הצהרה גלויה וקולנית (ההדגשה במקור) שהארץ היא שלנו, ואנו הולכים אליה כאל חלק מארץ ישראל ועל מנת להכיר אותה, הרי בזה לפחות קידשנו את שם שמים במעט. לעומת זאת, אסור שמקומות כמו "הר ההר" מקום קבורת אהרן הכהן וכדומה, יהפכו למשהו מנותק כמו הקברים בפולין ואוקראינה ובכך נהפוך את עבר הירדן לחוץ לארץ ורק הקברים שם יהיו קדושים בעיני הציבור.

המטרה העיקרית של "גרעין גלעד", כותב הביטאון של אנשי "כהנא חי", היא להקים התנחלות בעבר הירדן. המטרה העיקרית של הגרעין היא, במצב של חילול השם שנוצר, לנסות להפוך את הקערה על פיה, ולהעביר את המסר שגם עבר הירדן שייך לנו. הצעד הראשון המתוכנן: להגיע לישובי הקדם בעבר הירדן, כשבמרכז התוכנית הנחת אבן פינה במחניים הקדומה.

הוליבוד למען חב"ד

החב"דניקים בירושלים הביעו שביעות רצון וסיפוק כשנודע להם כי בשידור הטלפון של חב"ד מחוף לחוף בארצות הברית, שנערך בחנוכה, נאספו יותר מ-4 מיליון דולר – קצת יותר מאשר בשנה שעברה.

החב"דניקים חששו שעקב פטירתו של הרבי מלובביץ' יהיה להם קשה יותר לאסוף כספים, אבל חששותיהם התבדו. במבצע השתתפו עשרות אמנים וזמרים, בהם אליוט גולד, ג' קלוגמן, פייבוש פינקל, אסתר גטי ואחרים שעזרו למיליוני הצופים לפתוח את הארנקים למען חב"ד.

גם מחלת האיידס סייעה למגבית. ג'ף וינטראוב, אחד האנשים היותר חשובים בקהילת הוליבוד ויו"ר האירוע הודיע לקהל על מותה של השחקנית אליזבת גלייזר ממחלת האיידס לאחר שנים של מאבק. וינטראוב הודיע שהוא תורם חמשת אלפים דולר על שמה גל גלייזר למען חב"ד, ששמה יונצח כמי שסייעה בהעלאת המודעת למחלה. בהזדמנות זו סיפר וינטראוב כי הוציא תרומות בנות עשרות אלפי דולרים מחברות הוליבודיות גדולות למען חב"ד.

נגד יקירי ירושלים

בירושלים נמצא מישהו שהעז לשחוט את הפרות הקדושות של הבירה: 12 "יקירי ירושלים", תואר שהעירייה מעניקה ל-12 איש מדי שנה בשנה.

שבועון דתי בשם "הכל בי" כינה את יקירי ירושלים בשם יקירי המפלגות. בגיליון של פרשת וייגש, 9 בדצמבר, נכתב במאמר המערכת:
ולסיום מוסיף השבועון ואומר: "ברחובות ירושלים מהלכים עשרות אישים, שתרמו להאדרת שמה של עירנו, לצביונה היהודי, לקדושתה, לחיי המעשה שבה, והם מתוסכלים, כמו שרבים מתושבי העיר, ששיקוליהם אינם פוליטיים, מסתובבים בהרגשה שהאות החשוב ביותר, מלבד אזרח הכבוד של העיר, מוענק לפוליטיקאים והם מעבירים אותו לפעיליהם התופסים תארים המגיעים לאחרים".